אבן האזל על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין ח׳:ד׳

4 השם בהמה לחבירו עד מתי חייב לטפל בה באתונות שמנה עשר חודש ובגודרות שהם הצאן והבקר ארבעה ועשרים חודש וכו', ילדה הבהמה השומה אצלו הרי הולד מכלל הריוח לאמצע, מקום שנהגו לגדל ולדותם יגדלו ואח"כ ימכרו, מקום שנהגו שלא לגדל חייב המתעסק להטפל בולדות בדקה שלשים יום ובגסה חמשים יום, וחולקין רצה להטפל בהן יתר על זמן זה שם אותן בפני שלשה ביום שלשים וביום החמשים וכל שירויחו אחר כך יטול המתעסק ג' חלקים וחבירו רביע הריוח שהרי יש לו חצי הולד, ומפני שנתעסק בחצי של חבירו נוטל חצי אותו החצי הרי שלשה רבעים, ואם לא התנה כן בפני שלשה הרי מחל והולדות ביניהן בשוה. יטול המתעסק ג' חלקים עיין במ"מ שהביא מש"כ רש"י על מה דקתני בברייתא מכאן ואילך נוטל מחצה בשלו וחצי מחצה בשל חבירו דשכר עמל ומזון ליכא ואע"ג דחצי אחריות של מחצית חבירו עליו כיון דבעי למטרח בה משום מחצה שלו שהוא קרן גמור ואינו מלוה וכי טרח משום דידיה טרח ולא מחזי כרביתא, וקשה לי דלדעת הרמב"ם הא א"א לומר כפירש"י דהא כתב למעלה בהל' א' דאם היה למפטם בהמות אחרות אפי' לא העלה אלא דבר מועט דיו, ואם היה אריסו הואיל והוא מטפל בשלו ובשל בעל השדות א"צ להעלות לו כלום, וכתבנו למעלה מדברי הכ"מ ומדברי הגר"א דלמד זה מעובדא דר"א מהגרוניא, דמפרש דגם אחר שנשתתף בהדיה היה בעסקא על חצי השני ומ"מ מבואר דאי לאו אריסו צריך להעלות לו דבר מועט, ורש"י לשיטתו שפי' דאחר שהשתתף בהדיה לא היה עיסקא כלל, וסברא דאריסא למרי ארעא משתעבד א"צ בשביל רבית אלא בשביל גזל שאינו משלם לו בשביל טרחו, לכן שפיר אפשר לסבור דאם הוא שותף בהך בהמה גופה א"צ ליתן שכר עמלו, אבל לשיטת הרמב"ם קשה טובא דאמאי צריך התם שיתן לו דבר מועט אם אינו אריסו והכא אינו נותן כלום. ונראה דהרמב"ם סובר דמה דא"צ כאן ליתן שכר עמלו אינו משום זה לחוד שצריך לעסוק בחלק שלו, אלא בשביל שהוא נותן לו שכר עמלו כפועל בטל על שמתעסק באמן של הולדות, לכן אף ששם עכשיו את הולדות בפני עצמן ויש לו חלק שלו ומשום זה נוטל מחצה בשלו וחצי מחצה בשל חבירו, מ"מ לענין דין עסקא נחשב הכל היינו האם והולדות של בעל הממון לחד עסקא וכיון שנותן לו כפועל בטל לא הוי רבית, ומבואר עכשיו מה דרש"י פי' בעובדא דר"א מהגרוניא דכשנשתתף כבר נתבטלה העסקא דכיון דלשיטת רש"י מוכח דכשמתעסק לעצמו בחצי הבהמה לא הוי רבית וא"צ ליתן שכר עמלו א"כ למה הוצרך להא דאריסא למרי ארעא משתעבד וע"כ דנתבטלה העסקא.

5 מקום שנהנו להעלות שכר כתף למעות העסק מעלין ויהיה כל השכר שנוטל המתעסק בשכר שנושא על כתפו בכלל שכר המעות, וכן אם דרכן להעלות שכר בהמה מעלין לו, מקום שנהגו להעלות שכר ולדות בשכר עמלו מעלין, וכל המתעסק או המשתתף סתם לא ישנה ממנהג המדינה. השגת הראב"ד מקום שנהגו להעלות וכו', א"א האי פי' לא נהיר אלא לבהמה כמו למעות כלומר שכר כתף לבהמה כגון עגלים שצריכין לפעמים להוליכן על כתף, והוא דבר מועט שאינו מצוי אם נהגו שיטול אותו המתעסק חוץ משכר עמלו שטורח בגידול הבהמות מעלין עכ"ל. הכ"מ כתב על דברי הרמב"ם זה פי' מה ששנינו בברייתא פ' איזהו נשך מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות מעלין לבהמה מעלין, להעלות ולדות בשכר עמלו ומזונו מעלין, ולא ביאר כלל כונת הרמב"ם, אכן בב"י ביו"ד סי' קע"ז כתב וז"ל ונראה מדבריו שגורס כגר"ח, אבל מפרש דה"ק במקום שנהגו שמה שצריך לתת למקבל בשכר שנושא על כתפו מנכין אותו מהקרן וחושבין אותו עם הריוח וחולקין אותו ביניהם עכ"ל, וכונתו לפרש מה שכתב הרמב"ם ויהיה כל השכר שנוטל המתעסק וכו' בכלל שכר המעות והוא צריך ביאור דאם יכנס בכלל שכר המעות א"כ יחלוקו בזה הנותן והמקבל, וא"כ לא יטול המקבל כלום בעד שכר כתף, ולכן פי' הב"י דנוטלין השכר כתף מן הקרן שכן הוא בתחלה דכשקנו סחורה במאה דינרים לקחו זה מהקרן ואם היו משלמים לכתף אחר היו לוקחים זה ג"כ מהקרן, וכיון שהשכר כתף צריך לחשוב בין על הנותן בין על המקבל לכן נוטלים מהקרן שכר הכתף, ואם עלה עשרה דינרים אנו חושבים כבר להקרן לא במאה דינרים אלא בתשעים והעשרה דינרים שכר כתף אנו מצרפין להריוח, ואם היה ריוח כ' דינרים אנו מחשבים שלשים דינרים וממילא יוצא שהנותן יקבל תשעים וט"ו שהוא מאה וחמשה, אלא שפירושו תמוה חדא דלא הוזכר בדברי הרמב"ם שאנו מנכין זה מחשבון הקרן, ואף שבודאי לוקחין זה מהקרן, אבל למה לנו לחשוב בשביל זה הקרן בפחות ואטו כל ההוצאות כמו שכירות חנות והובלת סחורה וכדומה, ננכה מהקרן ונאמר שהקרן נעשה פחות, בודאי זה א"א אלא הקרן הוא כמו שהוא, וההוצאות הם הוצאות על הקרן, ואם יהיה ריוח ינכו זה מהריוח ואם יהיה הפסד או שוה בשוה ולא ירויחו על ההוצאות יהיה זה ג"כ בחשבון הפסד, ובדברי הרמב"ם לא הוזכר זה שמנכין מחשבון הקרן והם דברים תמוהין וכיון שבודאי הקרן נשאר בחשבונו מאה דינרים א"כ אינו מובן מה שכתב הרמב"ם שיהיה שכר הכתף בכלל שכר המעות. והב"ח פי' דברי הרמב"ם וכן הסכים הגר"א בביאורו ביו"ד סי' קע"ז לפירושו דכונת הרמב"ם הוא דנוטלים שכר הכתף מהריוח שיהיה על הנותן והמקבל וכתב עוד דזהו דוקא אם יהיה ריוח דאז הוא לאמצע, אבל אם יהיה הפסד אז יהיה של המקבל רק שליש, ופי' זה ג"כ אינו מבואר כלל חדא דלא היה להרמב"ם לכתוב ויהיה השכר וכו' בכלל שכר המעות אלא מכלל שכר המעות, ועוד דמה חידש לנו בזה וגם מה שייך בזה מקום שנהגו הלא עיקר הדבר כך הוא דכך שוה שכר הכתף שנוטל כתף אחר כמו שכר הכתף שנוטל המקבל ובשניהם יחשבו זה בחשבון ההוצאות ואם יהיה שכר ינוכה מהשכר ואם יהיה הפסד יצורף לההפסד וגם לשון הברייתא להעלות שכר כתף למעות אינו מבואר כלל. וראיתי להמרכה"מ שפי' דבאמת כונת הרמב"ם שיהיה בכלל שכר המעות ויחלוקו, ודבריו תמוהים דא"כ אינו נוטל שכר כתף כלל ומה זה להעלות שכר כתף למעות, ועוד דהוא נסתר מדברי רשב"ג דאמר שמין עגל עם אמו ואפי' במקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות, ומוכח להדיא דנוטל שכר כתף, דאל"כ מאי אשמעינן דשמין עגל עם אמו. ונראה דבאור דברי הרמב"ם דשכר הכתף יהיה בכלל שכר המעות הוא דבאמת היה צריך לחשוב שכר הכתף לבד והיינו דאם העסקא מאה דינרים והיה שכר כתף עשרה דינרים ואם היה לוקח זה תיכף המתעסק לא היה נשאר בעסקא אלא תשעים, א"כ מונח בעסקא תשעים מהעסקא ועשרה של המתעסק והיה צריך לחשוב אח"כ ריוח למחצה אם נותן לו שכר עמלו או ב' שלישים אם אינו נותן לו, רק על חשבון התשעים, אבל הריוח שעל חשבון העשרה דינרים הוי כולו להמתעסק, ולזה אמר דנהגו שיהיה שכר הכתף בכלל שכר המעות דהא בחשבון שכר המעות ג"כ יש לחשוב כן דאם עשו עסקא ממאה דינרים על שנה וקנו ומכרו וקנו ומכרו, א"כ אם הרויחו עשרים דינרים הלא עשרה מהם של המתעסק לבדו ולא היה צריך ליכנס בחשבון העסקא דבעסקא הא לא צריך לחשוב אלא מעות של הנותן שבשביל שהמקבל מתעסק נעשו חצי מלוה וחצי פקדון וא"כ הריוח שיהיה אח"כ ממה שיתעסק במעות הריוח לא היה צריך לחשוב אלא מהריוח של חלק הנותן, וכן להבא אפי' כמה פעמים ומ"מ לא אמרינן כן אלא חולקין בסוף העסקא בכל הריוח אפי' קנו ומכרו כמה פעמים ובאופן זה הוא להעלות שכר כתף למעות שיהיה בכלל שכר המעות שלבסוף העסקא לא יטול המתעסק אלא שכר הכתף לבד והשאר הוא לשניהם. איברא דגם לפימש"כ צריך לבאר מה דאמר רשב"ג שמין עגל עם אמו אפי' במקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות דאם נימא דעיקר החדוש הוא שמעלין השכר כתף למעות ולא שהמתעסק יקח השכר כתף לעצמו, א"כ אף דגם בזה יש חדוש דשמין עגל עם אמו ואין מעלין שכר כתף, אבל אותו החדוש הוא גם אם לא נהגו להעלות שכר כתף למעות והמתעסק נוטל השכר כתף לעצמו וזה קשה גם לפי' הב"ח שכתב ג"כ דזה ודאי דנוטל המתעסק שכר כתף גם בלא מקום שנהגו, ונראה דבסתמא כשנטל המתעסק שכר כתף לעצמו לא שייך זה לדין שמין עגל עם אמו דכיון דאינו מחוייב לישא בעצמו על הכתף כשמוליך סחורה לשוק ויכול לשכור כתף וכשבעצמו נושא על הכתף לוקח לעצמו השכר א"כ אין כאן כלל תנאי בעסקא בדין שכר כתף ולא שייך להא דשמין עגל עם אמו דדיינינן אם מותר לשום העגל עם אמו למחצה דעיקר גידול העגל אינו אלא באופן זה שהוא צריך לישא העגל ולא שייך שישכור בכל שעה כתף בביתו, אבל כשנהגו להעלות שכר כתף למעות והיינו שנהגו שלא יקח לעצמו השכר אלא שיכנס בחשבון העסקא, א"כ הוא מתנאי העסקא שלבד שכר עמלו יטול שכר כתף ויצרפו להעסקא, וא"כ היינו אומרים דבזה לא נאמר דשמין עגל עם אמו דאף דרשב"ג סבר דאין נותנין לו שכר עמלו בשביל גללים מ"מ היינו אומרים דאין מחשבין גללים רק עבור שכר עמלו ולא עבור שכר כתף, ולזה אשמעינן דגם בזה שמין ואינו מעלה לו שכר כתף. ומה שכתב הרמב"ם וכן אם דרכן להעלות שכר בהמה מעלין, שע"ז הוא שהשיג הראב"ד צריך לבאר כונתו של הרמב"ם והלח"מ פי' לבהמה, אם מנהג לתת יותר משום עסק בהמה ממה שנותנים בעסק סחורה נותנים משום דהוי טורח יותר בנוטל בהמה להתעסק, ולפי פירושו אינו שוה פי' להעלות דרישא דהכונה לחשוב, ופי' להעלות דסיפא לפי דבריו הוא להרבות, ולא משמע כן ועוד דהא בברייתא לא קתני שני פעמים להעלות כמו שכתב הרמב"ם אלא להעלות שכר כתף למעות מעלין לבהמה מעלין, וא"כ ע"כ כוונה אחת בשתיהן, ונראה דכונת הרמב"ם לפרש לבהמה שהוא שכר בהמה וזהו לפי"מ ששנינו דשמין פרה וחמור למחצה ואינו נוטל שכר עמלו משום שיש לו שכר בהמה במה שמרויח במלאכתה ופסק כן הרמב"ם בהל' ג' ולזה אמר דמקום שנהגו להעלות שכר בהמה היינו לחשוב את כל שכר הבהמה שמרויח המקבל מעלין, ובאופן זה ודאי יטול שכר עמלו, ולפי"ז הך מעלין לא קאי על שכר כתף, וע"ז שהשיג הראב"ד דלבהמה כמו למעות כלומר שכר כתף לבהמה, והחלוק בין הפירושים הוא פשוט דלדעת הראב"ד צריך לפרש למעות היינו כשעושים עסקא במעות וע"ז קאי לבהמה כשעושים עסקא בבהמה, אבל לפי"ז צריך לומר דעיקר החדוש הוא במה שמעלין שכר כתף ובלא מקום שנהגו היה נכלל שכר כתף בשכר עמלו, אבל הרמב"ם אינו מפרש כן דהא כתב ויהיה כל השכר וכו' בכלל שכר המעות ופירשנו למעלה כונתו דזהו עיקר החדוש וזהו פי' מה דקתני למעות, ומשום דסובר הרמב"ם דודאי אינו מחוייב לישא על הכתף ויוכל לשכור כתף להביא סחורה מהשוק או להוליך לשוק, ולכן גם כשעושה זה בעצמו ודאי יוכל ליטול שכר חוץ ממה שנוטל כפועל בטל, ולכן לא נוכל לפרש לבהמה כפירושו של הראב"ד. ונראה דאפשר דהרמב"ם והראב"ד הולכים לשיטתם דהרמב"ם מפרש כפועל בטל שאינו נוטל כלום בשביל עבודתו של עכשיו ולכן לא נכנס בחשבון אלא עיקר עבודתו בעסקא, אבל לא מה שנושא על הכתף, אבל הראב"ד הא מפרש כפי' הר"ח כמו שהבאתי בפ"ו הל' ב' ששמין גם עבודתו של עכשיו, א"כ אפשר דבלא מנהג א"צ לשום שכר כתף כיון דכל עבודה שלו יבוא בחשבון, וכן ישומו בשעת שומא בדרך כלל, ולכן קתני שפיר מקום שנהגו.